Volume 1, Issue 3 (October 2007 / Cheshvan 5768)
Article 6/10


אנטי ציונות בבריטניה אז ועכשיו
מאת רורי מילר


תקציר: על אף השנים הרבות המפרידות ביניהן והשוני הרב בתחומי התרבות, הפוליטיקה והסביבה הטכנולוגית בהן פעלו, מבט מעמיק על העובדות מלמד שהאנטי-ציוניות הבריטית והגופים האנטי-ציוניים בבריטניה של היום חולקים מאפיינים רבים עם קודמיהם, אשר התנגדו בצורה פעילה לשאיפות הציוניות שרווחו בשנות הקמתה של מדינת ישראל ב 1948. מאמר זה תוחם את נקודות הדמיון בין תופעות חברתיות אלו, בייחוד את הטיעונים הזהים שבהם השתמשו אנטי-ציוניים בריטים אז והיום במטרה להכפיש ולבטל את הציונות. לאור זאת בוחן המאמר באיזה אופן מסייעת תופעה חברתית זו בהבנת מניעיהם של פעילים אנטי-ציוניים היום.

הנשיא הארי טרומן, חסיד היסטוריה נלהב, אמר פעם ש "הדבר החדש היחיד בעולמנו היא ההיסטוריה שאינך מכיר".  נזכרתי באמרה זו מספר פעמים בעת האחרונה, בבואי לבחון את תחייתה של האנטי-ציוניות בבריטניה.

למרות המחאה הקולנית של אלו אשר מקדישים את כל מרצם לצאת כנגד מדינת ישראל, אשר אינה אלא תגובה כנה של אנשים פרטיים, שוחרי טוב, לנוכח ה"עוולות" שמבצעת ישראל מאז קריסת הסכם אוסלו בשנת 2000 (בניית גדר ה "אפרטהייד", ה "טבח" בג'נין וכו'), האמת היא שהמוטיבציה אשר מניעה חלקים מאנשים אלו היא אותה המוטיבציה אשר הניעה את ההתנגדות האנטי-ציונית להקמתה של מדינת ישראל ב 1948. האנטי-ציונים של טרום 1948 פעלו למניעת הקמתה של מדינת ישראל על ידי השחרת פניה של התנועה הציונית. לעומתם, האנטי-ציונים כיום פועלים להשמדתה של מדינת ישראל על ידי השחרת המדיניות והמעשים של ישראל עצמה.

כמובן, האופי והזהות של המחאה האנטי-ציונית כיום, ובוודאי המקורות הפוליטיים והאינטלקטואלים עליהם היא נשענת, שונים מקודמיהם מלפני למעלה מחצי מאה. באופן מעניין, למרות שבשתי תנועות אנטי-ציוניות אלה ניתן למצוא אנשי כנסיה פעילים, מורכבת כיום החזית האנטי-ציונית מקואליציה מוזרה של תנועות שמאל, אסלאמיים, פעילי אנטי-גלובליזציה ופעילי "שלום" מטעם עצמם, בעוד שעד 1948, האנטי-ציונים המשפיעים והפעילים ביותר היו קצינים לשעבר, מיסיונרים, חברי פרלמנט, וחוקרים- דהיינו בשר מבשרה של בריטניה.

למרות השוני הרב בין שתי הקבוצות מבחינה המחקר, ההשקפה והפוליטיקה, כמו גם השוני האסטרטגי והטכנולוגי בסביבה בה הן פעלו, אנטי-ציונים דאז והיום היו קשורים ברשת מסועפת של ארגונים מתואמים – חלקם ציבוריים וחלקם חשאיים-  אך כולם נחושים (כדבריו של סיר רונאלד סטורס, פעיל אנטי-ציוני מוביל בשנות ה 30 ו ה 40) "להקדיש זמן, מחשבה וכסף" למען האינטרס הערבי בפלסטין

אנטי-ציוניות בבריטניה כיום

הגוף האנטי-ציוני הפעיל והמשמעותי ביותר בבריטניה כיום הנו קמפיין הסולידאריות הפלסטיני (PSC ). לגוף זה כמעט ארבעים סניפים ברחבי בריטניה ועוד מספר סניפים פעילים במדינות אחרות. על פי אתר האינטרנט של הארגון זהו "הגוף הפעיל ביותר בבריטניה עבור העניין הפלסטיני. בכוונתנו לבנות קמפיין מאסיבי ואפקטיבי, לארגן מחאות, לובי פוליטי ולהעלות את המודעות הציבורית לנושא".

אך למעשה, ארגון זה עסוק יותר בבידודה ובהשחרת פניה של ישראל, יותר מאשר בדאגה לזכויות הפלסטינים. הוא משמש כחזית לניסיון רחב היקף לגרום לדה לגיטימציה של ישראל על ידי ארגון חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי כנגדה.  הוא מסבסד את החרם כנגד סחורות ישראליות אשר מאתר תוצרת חקלאית ומוצרי היי-טק שמקורם בישראל. הוא העניק תמיכה מוראלית וציבורית למספר התארגנויות נוספות מעין אלה החל ממאמצי ארגון הארכיטקטים והמתכננים למען צדק בפלסטין (APJP ) להטיל חרם כלכלי על תעשיית הבניה הישראלית, עד להצלחה הזמנית של אקדמאים אנטי-ציונים לגרום לאיגוד המרצים הבריטי לנתק את קשריו עם אוניברסיטאות בר-אילן וחיפה בשנת 2005.

ארגון ה PSC מילא גם תפקיד חשוב בתמיכתה של דעת הקהל הבריטית בהחרמה של חברות אשר "מספקות מוצרים, שירותים או טכנולוגיה, אשר מקיימים, תומכים או משמרים את כיבוש השטחים הפלסטיניים". במיוחד בלטה המערכה שניהל הארגון כנגד יצרנית המכונות "קאטרפילר" (Caterpillar ). חברה זו הואשמה באספקה לישראל של ציוד אשר משמש אותה להריסת רכוש פלסטיני ובבניית מחסומים. בשנת 2005, נעצרו תשעה פעילים אנטי-ישראלים, ביניהם חברי ארגון PSC , בעקבות מחאתם מחוץ לסניף הראשי של החברה בבריטניה.

בנוסף, תמך ארגון ה PSC באלה בכנסיה האנגליקנית אשר הצליחו (זמנית), בשנת 2006, להביא לכך שמועצת הכנסייה תתמוך בהסרת השקעות מחברת "קאטרפילר" וחברות אחרות "אשר גורפות רווחים מכיבוש בלתי חוקי...עד שתשננה את מדיניותן".

פעילי ה "שלום" הכנסייתיים, מתנגדים יהודים למדינת ישראל, ואנטי-ישראלים בריטיים אשר משתפים פעולה תחת החסות של ארגון ה PSC , קיבלו חיזוק ע"י מספר ארגונים וקבוצות נוצריות, ביניהם המרכז התיאולוגי העולמי "סביל". מרכז זה נוסד ב 1990, ומונהג על דיי הכומר נעים סטיפאן אטק, אשר כיהן בעבר בקתדרלת סט. ג'ורג' בירושלים.  זהו גוף אנטי-ציוני קיצוני אשר הוביל, ביחד עם ארגון ה PSC , את המאמצים בקרב כנסיות פרוטסטנטיות מתונות, להחרמת ישראל.

כמו במדינות נוספות באירופה, לקהילה המוסלמית ההולכת וגדלה בבריטניה תפקיד מרכזי בתנועה האנטי-ציונית הנוכחית. כפי שמסביר איקבאל סקראני, המזכיר הכללי של המועצה המוסלמית הכללית בבריטניה, הגוף הייצוגי המוסלמי המוביל: "למרות השוני וחילוקי הדעות הפוליטיים, חוקרים מוסלמים מאוחדים בנושא אחד. הם מסכימים ששאלת פלסטין ומעמדה של ירושלים הנן הסוגיות החשובות ביותר בסדר היום המוסלמי... המועצה המוסלמית הבריטית רואה, אפוא, את כיבושה הלא חוקי של ירושלים כסוגיה מוסלמית ולא כסוגיה פלסטינית".

העיסוק בפלסטין בקרב הקהילה המוסלמית בבריטניה, אפשר לקבוצות קיצוניות בקהילה להשיג דריסת רגל ברמה הלאומית. דוגמא לכך היא הועדה ליחסי ציבור מוסלמים ה  MPAC .  ועדה זו נוסדה בינואר 2005 כארגון ללא מטרות רווח אשר נשען על תרומות לצורך פעילותו. בראשית דרכה הסתמכה הועדה על מתנדבים במשרה מלאה. הבחירות לפרלמנט הבריטי ב 2005, הוו הזדמנות עבורה לקידום אג'נדה איסלאמית פוליטית בקרב 1.6 מיליון חברי הקהילה המוסלמית בבריטניה.

הועדה התמקדה בשתי קבוצות: ההנהגה הותיקה של הקהילות המוסלמיות בבריטניה וחברי פרלמנט אשר נתפסו כפרו-ישראלים או ככאלו התומכים במלחמה בעיראק. ואכן, MPAC רשמה לזכותה הצלחה מרשימה. בפחות משישה חודשים מאז הקמת הועדה וללא עובדים בשכר, יכלה הועדה לטעון להישג כאשר לפחות שני חברי פרלמנט אשר הוגדרו על ידה כאנטי-מוסלמים אבדו את מושבם בבית הנבחרים וחברי פרלמנט נוספים אבדו קולות רבים של חברי הקהילה המוסלמית. עד לבחירות נרשמו באתר האינטרנט של הועדה למעלה מחמש מיליון כניסות, אז גם החל לפעול צוות עובדים בשכר אשר החל לגבש את תפקידה הציבורי של הועדה מכאן ואילך, הן בקרב הקהילה המוסלמית והן בפוליטיקה הארצית. שלא במפתיע, אנטי-ציוניות נמצאת בלב פעילותה של הועדה, אשר תומכת בפיתרון של מדינה אחת לסכסוך הישראלי-פלסטיני תחת הכותרת "פיתרון MPAC  לסכסוך הישראלי-פלסטיני". באוקטובר 2006, בפרסומת לכנס אשר נועד לציין שנתיים לאינתיפאדת אל-אקצה, דובר על 58 שנות כיבוש ציוני של פלסטין (כיבוש ציוני דהיינו, לא רק הגדה המערבית אלא כל האדמות אשר נכללו בשטח המדינה היהודית ע"פ החלטת האו"ם ב 1947).

הימין הקיצוני האנטישמי, המונע על ידי שנאה תהומית ליהודים ולישראל, אשר עלתה, במקרים רבים, על הפחד מזרים, נמצא גם הוא בחזית האנטי-ציונית בבריטניה. דוגמא טרייה לתופעה זו הנה החלטתו של דיוויד מייט לשנות את שמו לעבדול עזיז אבן מייט ולאמץ את האסלאם הקיצוני מתוך אמונה שהוא עתיד להביס את הציונות והמערב. מייט היה המייסד של התנועה הסוציאלית הבריטית ומנהיגה לשעבר של קבוצה בריטית ניאו-נאצית בשם קומבט 18.

אנטי ציוניות בבריטניה דאז

הפעילות האנטי ציונית היום, עומדת במרחק רב מן הפעילות האנטי ציונית בתקופה שלפני 1948. נעשה מאמץ מרוכז מצד מתנגדי ישראל להסביר את ההצלחה הציונית בהקמת המדינה בהיעדר אופוזיציה ראויה לשמה בבריטניה. כריסטופר מתיו, שכיהן כשר במשרד החוץ בממשלת הלייבור של שנות ה 40, ואנטי ציוני נלהב, הסביר פעם את הפעילות הערבית כלפי הציונות כ "כמה פעולות ספונטאניות של מספר אנשים אמיצים".

ברם, לטענתו של מתיו אין כל בסיס מציאותי. בתקופה הקריטית בין השנים 1937-1948, נוסדו לפחות שבעה גופים בלונדון במטרה לתאם את המאבק האנטי ציוני. בשנות ה 30 המאוחרות נוסד מרכז המידע הפלסטיני ( (PIIC , והמרכז הערבי. בין 1945 ו 1948 נוסדו הועדה הפרלמנטארית לענייני המזרח התיכון (MEPC ), הועדה לעניינים ערביים (CAA ), אגודת הידידות האנגלית-ערבית, המשרד הערבי בלונדון וועדת הידידות הערבית.

נכון הדבר, שבניגוד למאבק האנטי ציוני כיום, המובל ע"י ה PSC ואשר פונה בראש ובראשונה לדעת הקהל, גופים אלו ריכזו את מאמציהם בקרב קובעי המדיניות. בנוסף, גופים כ PIC ו CAA ביקשו להשפיע על דעת הקהל באמצעות קמפיינים ברמה הלאומית, תוך חדירה לאמצעי התקשורת לשם הצגת רעיונותיהם, ולהשפיע על השיח הפוליטי לגבי גורלה של פלסטין במטרה "לספק מידע לתקשורת ולגורמים המשפיעים על הסוגיה הפלסטינית". יתרה מכך, ארגון ה PSC נהנה מתמיכה של מספר גורמים ציבוריים חשובים כחברי פרלמנט, חברי בית הלורדים, כתבים, אנשי כנסיה ואקדמיה, שחקנים, פעילי שלום וסופרים.

ראויה לציון הועדה לעניינים ערביים (CAA ). ועדה זו נוסדה ב 1945 ומומנה בחשאי על ידי השגרירויות הערביות בלונדון והליגה הערבית. מרשימת חבריה ניתן ללמוד עד כמה עמוק הקשר המזרח תיכוני-בריטי. יושב הראש שלה הוא סר אדוארד ספארס, לשעבר חבר פרלמנט ושגריר בריטניה בסוריה ולבנון. בנוסף לחברי פרלמנט, הן מהלייבור והן מן המפלגה השמרנית, כוללת הועדה את סר רונאלד סטורס, מושל ירושלים בין השנים 1920-1926; סר ג'ון הופ סימפסון, מומחה לענייני פליטים ומחברו של דו"ח אנטי ציוני ב1930; קולנל ס. פ. ניוקומב, מעיין לורנס איש ערב בן זמננו, אשר ייצג את ההאשמים בלונדון בשנת 1930; ד"ר מאוד רוידן שאו, מיסיונרית ולוחמת בעד זכויות נשים; הכומר התיאולוג, פרופסור אלפרד ג'וליאום; המזרחן מאונ' אוקספורד, ג. ר. דרייבר; הכתבים קנת' וויליאמס, עורכו הלונדוני של העיתון המצרי אל-אהרם, ונוויל ברבור, עורכו הראשון של פרסום ה BBC , The Arab Listener , אשר כיהן, עד לפרישתו בשנת 1956, כעוזרו של ראש ה BBC באזור המזרח הקרוב.

בין אלו שתמכו בפעילות האנטי ציונית של הועדה אך נמנעו מלהצטרף אליה בגלל אחריות ממלכתית היו לורד אלטרינצ'ם, שר שהתגורר במזה"ת; סר הרולד מק'מייקל, הנציב העליון לענייני פלסטין בשנים 1938-1944; הגנרל, סר רוברט היינינג, מפקד הכוחות הבריטים בפלסטין ובירדן בשנים 1938-1939; וסר קינהאן קורנוואליס, השגריר הבריטי בעיראק.

המאמצים של שאר הגופים האנטי ציוניים בתקופה של לפני 1948, הדגישו שהן האיסלאמיסטים והן הימין הקיצוני, אינם זרים לפעילות האנטי ציונית הבריטית. ב 1937, בשיאו של המרד הערבי, נסעה מייסדת הארגון, פרנסיס ניוטון, לפלסטין בכדי לשוחח על אסטרטגיות פעולה עתידיות לפעילות האנטי ציונית בבריטניה עם פטרונו של ה PIC , מופתי ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, אשר הסית למרד הערבי רווי הדמים, ובן בריתו של היטלר.

בביקורה הוסכם כי המאמצים האנטי ציונים בלונדון יהיו באחריות ישירה של המופתי והועדה הערבית העליונה אשר יושבת בירושלים. מכאן והלאה, הורכב  צוות ה PIC ומאוחר יותר, אנשי המרכז הערבי, כמעט לגמרי, על ידי ערבים החיים בלונדון ואשר נאמנים לעמדותיו האנטי-ציוניות ואנטי יהודיות של המופתי. ה PIC עבד כה צמוד עם המופתי עד שבשנת 1939, הטילה ממשלת בריטניה איסור על אנשיו להיכנס לפלסטין. בלונדון, היו אנשי ה PIC   והמרכז הערבי מעורבים עמוקות בחלק מן הארגונים האנטישמיים ביותר בבריטניה.

במס' אירועים בשנות ה 30 המאוחרות, הטיף בן בריתו של המופתי, ג'ורג' מנסור מן ה PIC , אשר שימש, לפני מעברו ללונדון, כסגן יו"ר איגוד העובדים הערבי ביפו, בפני הליגה הנורדית האנטישמית והפרו-נאצית את משנתו כיצד מובלת בריטניה על ידי "הזהב היהודי" וכיצד נשלטת ממשלתה על ידי כוח יהודי.

כעשור אחר כך, בשנת 1948, אימצה הליגה הערבית בלונדון קבוצה אשר הייתה ידועה בשם הועדה לידידות ערבית, הפעלה תחת המוטו של תרבות, יצירה וידע, ואשר הכריזה על ייעדה כ "ידידות ערבית ופיתרון לבעיות האומה הערבית". קבוצה זו האשימה את היהודים "במצוקתנו" ותמכה בשיתוף פעולה אנגלי-ערבי בשם הבסיס האנטי יהודי המשותף: 

"הערבים אינם אוכלים את מזוננו ומוכרים מוצרים יקרים בשוק השחור... ולא פשטו עלינו כמו נחיל ארבה. הם (הערבים) אינם פרזיטים אשר מוצצים את דמה של האומה בעיתות חירום... היכולות הערביות אינן גורמות למלחמות עולם ואינן יוצרות רווחים על גבם של עשוקים".

אנטי ציונות ואנטישמיות אז והיום

אין זה מפתיע שכמו בתקופה שקדמה לשנת 1948, הראייה של אנטי-ציונות כתוצר של אנטישמיות הותקפה כ "רגישות יתר יהודית" וכשימוש בנשק לא הוגן בויכוח על עתידה של פלסטין. כמו כן, אין זה מפתיע שאנטי-ציונים, בעבר ובהווה, נזהרים מלקשור עצמם לכל טענה אשר עלולה להצביע על המוטיבציה שלהם כנובעת מאנטישמיות.

בשנת 1943, פרייה סטארק, אנטי-ציוני מוביל באותה תקופה, שהיה גם הרפתקן ערבי ומטיף ממשלתי ניסח זאת כך:

"מתנגד לציונות יכול להיות אנטישמי, אך הוא בהחלט גם יכול שלא להיות כן. ב 1943, לא הייתה כל אנטישמיות בקרב האופוזיציה בבריטניה. הייתה סימפטיה רבה ליהודים עד כדי כך שהדבר מנע את ההגנה הטבעית שלנו מפני מה שהביא עלינו מלחמה ומאיים עתה על היחסים האנגלו-ערבים".

ברם, כפי שהראה דיוויד קסראני, בשנות ה 20 המוקדמות בלונדון, התומכים הקולניים ביותר במקרה הפלסטיני היו אנשים בעלי עוינות ליהודים, כגון וויליאם ג'וייסון היקס, ס. פוקסקרופט, והלורדים סידנהאם, אפטיל ולמינגטון. פרנסס ניוטון הפרו-מופתי הייתה, ללא ספק, "אנטי-יהודית בצורה שלא ניתנת לריפוי", ומאמציה האנטי ציוניים נתמכו על ידי שונאי יהודים אחרים דוגמת דאגלאס ריד, קפטיין אלן גרהאם, הרוזן מנורבורי וליידי מאקינס- כולם הצטרפו לועדת הידידות האנגלו-ערבית אותה ייסדה ניוטון ב 1946 במטרה ליצור התנגדות לציונות בבריטניה. הועדה עסקה באותן שנים בהגנה תקיפה על "המופתי המושמץ", עד כדי מתן תירוצים לשיתוף הפעולה שלו עם המשטר הנאצי.

כיום, עם פתיחתם המחודשת של הארכיונים ניתן לחקור לעומק את התקופה שקדמה ל 1948, ולהיווכח בעצמנו האם לטענה הפופולארית כל כך בפיהם של האנטי-ציונים באותה תקופה, על פיה אין בין השקפותיהם האנטי ציוניות ואנטישמיות דבר וחצי דבר, אחיזה במציאות. דוגמא לכך נמצא במקרה של ג'ורג' מנסור מן ה PIC . כפי שצויין, הוא היה נואם קבוע בפני הליגה הנורדית האנטישמית בלונדון, ובנאומיו מאחורי דלתות סגורות, היה כה קיצוני עד שאחד המאזינים שיבח את ה"כיוון הברור" אותו הטווה מנסור לקהל הנוכחים וקרא "לאמץ את המתודות של הערבים. חיסול היהודים, הנו הפיתרון היחיד לבעיית פלסטין וזהו גם הפיתרון ליהודים בבריטניה".  בנאומיו בציבור, נקט מנסור גישה שונה. במכתבו לעיתון הטיימס, לדוגמא, בערך באותה תקופה, הוא היה מלא חמלה ואפילו קרא למערב לחלץ "600 פליטים יהודים"  אשר ננטשו באונית קיטור בלב ים לאחר שלא הורשו להיכנס לפלסטין.

דוגמא נוספת היא המקרה של פרייה סטארק. למרות הצהרות פומביות אשר טענו את ההפך, מכתביה בין השנים 1920-1940 היו מלאים במילות גנאי כלפי היהודים והיהדות. בשנת 1931 היא שיתפה את רוברט סטארק במחשבותיה כי "אין איש שיכול לאהוב יהודים מלבד היהודים עצמם". ב 1940, במהלך ביקור בצנעא היא כתבה לקרוביה כי "היהודים כאן כ"כ מכוערים; עיניהם רכות ואופיים גרוע...האנשים האומללים האלה חושבים על עוונותיהם מאז שטיטוס ניקה עמם את רצפת המקדש". האנטיפטיות שנקטה כלפי היהודים היה כה נמרצת עד שכאשר פגשה בעת ביקור בארה"ב ב 1943 יהודים שאותם חיבבה, הסב לה הדבר לדאגה. כפי שסיפרה לחבר לאחר השתתפות בסעודה בה נכחו מספר יהודים:

"הדבר המטריד הוא שאני מחבבת את היהודים שאני פוגשת כאן ומתווכחת עימם, יותר מרוב האנשים האחרים שאני פוגשת. אצל הרבי,  מדובר בשילוב של חדות, אדיבות והומור. אך האדם הקטן שלשמאלי...קפלן... גרם לי לרצות לערוך בו פוגרום עוד לפני שהגענו למרק...אני מאמינה שהם אינם מודעים לעד כמה שהם דוחים".

מעבר לכך, סטארק, למרות דבקותה בטענה הפופולארית שציונות ויהדות הנם שני דברים שונים, עירבה, לא אחת, בין השניים:

"באמת שאיני רואה כל דרך לטפל בשאלה הציונית לבד מאשר טבח, אז ועכשיו. מה אנו יכולים לעשות? הם סוחטים אותנו באכזריות עד שלא נותרה כל בררה... העולם בחר לטבוח בהם בתקופות זמן שונות. מי האשם בכך"

באופן דומה, פעילת הנשים והמיסיונרית מאוד רויידן-שואו, מנהיגה אנטי-ציונית מובילה בשנות ה 40, הכריזה בדיון רדיו ברשת ה BBC , אשר עסק בשאלה הפלסטינית, כי "היותה אנטי-ציונית אינו אומר שהיא אנטישמית". ברם, במכתבה לסטארק, משנת 1947, התבטאה באופן שונה לגמרי:

"אני חוששת מהתפרצויות אנטישמיות בארצנו...עלינו לנהוג כאוכלוסיה של מלאכים מכיוון שהמהומות פרצו לפני זמן לא רב ואיני רוצה להכתים את הישגינו ע"י נקמה חסרת הבחנה באנשים שככל הנראה חפים מפשע. בה בעת אני מודה שאני תוהה מדוע לא עשינו הרבה יותר  ויותר גרוע".

דוגמא נוספת לכך היא התכתבות פרטית בין שני מנהיגים בולטים של ה CAA   מ 1946, הכומר התיאולוג, פרופ' אלפרד ג'וליאום וחבר הפרלמנט הנרי לונגהרסט ליו"ר הועדה סייר אדוארד ספירס. ג'וליאום, אולי התיאולוג האקדמאי המוביל במדינה, כתב לספירס שבכל מקרה, אל לאנגליה לפתוח את שעריה בפני יהודים כאלטרנטיבה להגעתם לפלסטין, מכיוון ש "בכל מקום שומעים תלונות על התנהגותם, שליטתם בתעשייה ובכספים ומשקלם ההולך וגדל באוניברסיטאות. לכשעצמי, איני אנטי-יהודי, אך אני מודה שאיני רוצה לראות את המדינה הזו מובלת בידי יהודים". להשקפה זו הסכים גם לונגהרסט שהוסיף כי אם יהודים יורשו להגר למדינה ישנה "סכנה רצינית לפגיעה במאגרים הלאומיים".

כל עוד הארכיונים המחזיקים, כיום, בתיעוד השקפותיהם הפרטיות של של האנטי-ציונים בימנו ואשר יכולים להסביר את המוטיבציה הציבורית שלהם להמשיך במאבקם, יישארו סגורים לעוד שנים רבות, עלינו לתפוס אותם במילתם, שמוטיבציה אנטי ציונית זו אינה נובעת מהשקפות אנטישמיות. אך דבר אחד בטוח: כפי שציין חבר הפרלמנט דניס מק'שיין, יו"ר הועדה הפרלמנטארית לנושא האנטישמיות בשנת 2006,  כי "רדיפת היהודים שאפיינה את השמאל בשנות ה 30, מקבלת כיום עידוד מברית לא קדושה בין השמאל הקיצוני, קיצונים אסלאמיים ואנטישמיים". אין כל ספק שאותם גורמים, אשר אליהם מפנה מק'שיין את תשומת הלב, עומדים גם בחזית האנטי ציונית בבריטניה.

טיעונים אנטי-ציוניים אז וכיום: הציונות היא נאציזם

אחד הטיעונים הבולטים כיום בפיהם של אנטי ציונים בריטיים הוא שישראל היא מדינה פאשיסטית ונאצית – דוגמת המשורר טום פאולין, בתיאורו את הישראלים המתגוררים בגדה המערבית: "נאצים, גזענים...איני חש דבר פרט שנאה אליהם"  או הפלקטים אותם נושאים מפגינים בכל הפגנה אנטי-מלחמתית, אנטי-גלובאלית או פרו פלסטינית ובהם השוואה בין סמל המגן דוד לצלב הקרס הנאצי. הדבר המעניין הוא שהשוואה מעין זו בין הציונות לנאציזם נעשתה כבר בידי האנטי ציונים בבריטניה בשנות ה 40. במהלך מלחמת העולם השנייה חולק מזכר בין המנהיגים היהודים בבריטניה אשר חזה כי לאחר המלחמה, מתנגדי הציונות יציגו את הציונים כ "נאצים יהודים" כדרך לסכל את השאיפות היהודיות בפלסטין.

מאז, האשמות כנגד הציונים כללו זיהוי אידיאולוגי עם הנאציזם; קישור ישיר עם הנאצים; הימנעות מהשקפה מיליטנטית כנגד הנאצים עד שלביה המאוחרים של מלחמת העולם השנייה; נטישתם של יהודי אירופה לחסדי הנאצים; וירושת המנטאליות הנאצית בתקופה שלאחר מלחמת העולם.

אחת ההשוואות הראשונות בין הציונות לנאציזם נעשתה בידי הרולד טויינבי, בסדרה בת שמונת הכרכים  A Study of History . אנלוגיה זו נולדה אצלו מעצם ראייתו את היחס בו נהגו הציונים בפלסטינים לפני ואחרי 1948 לעומת היחס לו זכו היהודים מהנאצים, באירופה. טויינבי לא היה בעמדת יחיד בתיאוריה זו. בכיר בריטי בשגרירות בריטניה בבגדד כתב במכתב מ 1943 כי "קיים בפלסטין ארגון יהודי חזק בעל מאפיינים ועקרונות פאשיסטיים ונאצים.... פליטים יהודים מציפורני העריצות הנאצית הפאשיסטית באירופה, הביאו עמם לפלסטין מתודות זהות אשר בהן השתמשו הבריונים של הימלר בגרמניה".

בשנת 1945, בעוד משרפות אושוויץ עוד מעלות עשן, הזהיר סר אדוארד גריג, עמית של ה  CAA אשר כיהן כשר בריטי במזרח התיכון, מפני "ייסודה של בריונות נאצית בארץ הקודש". סר אדוארד ספירס, ראש ה CAA , הרחיב השקפה זו של גריג: "הציונות הפוליטית, כפי שבאה לידי ביטוי בפלסטין כיום, מטיפה, במידה רבה, לדוקטורינה של היטלר" אמר. "למדיניות הציונית בפלסטין מאפיינים רבים הדומים לפילוסופיה הנאצית...הרעיון הנאצי של מרחב מחיה בולט בנוכחותו בפילוסופיה הנאצית... חינוך הנוער דומה מאד בשתי התנועות- הציונית והנאצית".

בהרצאה שנשא ב 1947, במכון המלכותי לענייני חוץ היוקרתי בלונדון, פרש גם רובין מאוגהאם, פרשן ידוע לענייני המזה"ת ובנו של שר לשעבר בקבינט הבריטי, בפני הנוכחים רשימה שלמה של דברים המשותפים לציונות ולנאציזם והדגיש במיוחד את "מבט השנאה...השירים הפטריוטים...הגאווה והביטחון...כולם בדיוק כמו בגרמניה של היטלר". ב1947, מחתה ההסתדרות בפני הנציב העליון לאחר שהתובע הצבאי, במשפט אשר עסק בהברחת נשק, התייחס במשפט ל "דיסציפלינה הנאצית" אשר נקטה בה הסתדרות, לטענתו.

כל אלו הן רק כמה דוגמאות להשוואות בין הציונות לנאציזם בשנות ה 40, תקופה שבה אפילו לא הייתה קיימת, עדיין, מדינת ישראל. אכן, האנלוגיה ציונות-נאציזם ואנטי-ציונות הייתה כה חזקה בתקופה זו עד ש ב 1945, התיאולוג וההיסטוריון המכובד, הכומר ג'יימס פרקס קבע כי זהו טיעון "שאני שומע לעיתים קרובות מדי".

האמת היא, כמובן, שלא הפעילות הציונית בפלסטין לפני 1948, או פעולות ישראליות מאז אותה תקופה קשורות קשר כלשהו לזוועות שבוצעו על ידי גרמניה בתקופת הכיבוש הנאצי. אין גם כל בסיס להשוואה מוסרית בין הטבח השיטתי של היטלר ביהודים לבין היחס הישראלי לפלסטינים. הניסיון לראות בציונות כאידיאולוגיה נאצית ואת ישראל כמדינה נאצית מסוכן במיוחד עקב ההשפעות השליליות שיש לו על היחס לישראל בקרב דעת הקהל בבריטניה. כפי שכתב ויקטור קלמפרר, אקדמאי יהודי גרמני אשר חווה את התקופה הנאצית: "מילים יכולות להיות כמו כמוסות קטנות של רעל: לא מרגישים כשבולעים אותן ובתחילה נדמה כאילו דבר לא אירע עד שלפתע מתחילה התגובה הקטלנית".  ובמונחים אלו יש לבחון את ממצאי הסקר אשר התפרסם בעיתון הדיילי טלגרף הבריטי בינואר 2005, ואשר ביקש מן הנשאלים לדרג כ 24 מדינות על פי 12 קריטריונים נפרדים. ישראל "נבחרה" כמדינה שהכי פחות אנשים ביקשו לבקר או לגור בה, שאינה ראויה לכבוד בינלאומי והכי פחות דמוקרטית. סך הכל, ישראל התברגה בתחתית ארבע מן הקריטריונים ובחמשת המקומות האחרונים, בכל שאר הקריטריונים.

העובדה שכיום אנטי-ציונים בריטים משתמשים באותם הטיעונים בכדי ליצור דה-לגיטימציה לישראל, בדיוק כפי שקודמיהם עשו בכדי ליצור דה-לגיטימציה לציונות לפני 1948, ממחישה יותר מכל דבר אחר, שהמניע העיקרי של התנועה האנטי-ציונית הבריטית כיום, אינו דאגה כנה לנוכח "עוולות" ישראליות אשר התרחשו מאז קריסת הסכמי אוסלו בשנת 2000 או כיבוש הגדה המערבית ועזה בשנת 1967, או אפילו הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948. יתרה מכך, הדבר מחזק את ההנחה שהאנטי-ציונים כיום, מונעים על ידי שנאה תהומית לישראל עקב היותה מדינה יהודית, בדיוק כמו שבשנות ה 40, אנטי-ציונים הונעו מכך שהציונות הנה תנועה יהודית ושהציונים היו, רובם ככולם, יהודים.  

על המחבר
רורי מילר הנו מרצה בכיר בחוג ללימודי אגן הים התיכון, קינגס קולג', אוניברסיטת לונדון ועורך חבר בכתב העת Israel Affairs . הוא מחברו של הספר
Divided against Zion: Opposition to a Jewish State in Palestine, 1945-1948 (London, 2000) .

© Covenant - Global Jewish Magazine 2007