Home
About Covenant
Previous Issues
Letters to the Editor
Contact Us
Donate

Français
Español
Italiano
Русский
עברית
 
Volume 1, Issue 3 (October 2007 / Cheshvan 5768)
Article 7/10
   
 

שתי השנאות הגדולות ביותר
מאת ברי רובין


תקציר: שני העמים השנואים בצורה הנרחבת ביותר בעולם כיום הם האמריקאים והיהודים, או במושגים לאומיים, ארצות הברית וישראל. מעבר לזאת, ניכר כי שנאות אף קשורות בקשר הדוק האחת לשנייה. במאמר זה תוצג באופן היסטורי דרכן השלובה של האנטישמיות והאנטי-אמריקניזציה, דרכים השלובות זו בזו בשל מאפיינים דומים ואף יוצג ניתוח אשר יציע הסבר לחוזקן ועוצמתן של תופעות אלו על אף לקחי העבר.  

בתחילת המאה ה 20 קבע תיאודור הרצל עובדה מדהימה: למרות התקדמותה של הטכנולוגיה, התחבורה והתקשורת, קיים דבר אחד אשר נותר כשהיה בזמן שהתורכים כבשו את ביזנטיון, שקולומבוס החל במסעותיו, ובזמן בו כרכרות היו אמצעי התחבורה הרווח בכדי להגיע ממקום למקום.

הדבר הזה הוא אנטישמיות. ואכן, הרצל ציין בצער כי "אחרי תקופת הקלה קצרה...זמנים רעים שוב הגיעו...לא רק בארצות נחשלות...אלא גם באלו הנקראות מתורבתות".

כעת, הנה אנו עומדים בתחילתה של המאה ה 21, והגלגל חוזר על עצמו.

בד בבד, ישנה תופעה נוספת עליה ניתן להגיד דברים זהים. היא אינה עתיקה כמו האנטישמיות אך היא החלה עוד בתקופה בה גברים חבשו פיאות, אנשים כתבו באמצעות קולמוס ונוצה ומסילות הברזל עדיין לא קמו. זוהי האנטי-אמריקניות.

כיום, העמים השנואים ביותר בעולם הם האמריקנים והיהודים או, במונחים לאומיים, ארה"ב וישראל. מעבר לכך, בין שתי שנאות חסרות הגיון אלו קיים קשר הדוק. ישנם אנשים התולים מצב טרגי זה בהקשר הצר והמיידי של הקונטקסט הפוליטי, כאילו זו התוצאה של האישיות ההרסנית ומעשיהם של הנשיא ג'ורג' בוש או ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון ומדיניותם.

ברם, ישנן סיבות עמוקות ורחבות יותר לפריחתן של דעות קדומות אלו בתקופה אשר כה מתגאה בסובלנות אשר, לטענתה, מייחדת אותה בהיסטוריה האנושית. סיבות אשר קשה להילחם בהן ולשנות, בעטיין, את המצב. ייחוסה של השנאה רק למדיניות-- מה שעושות אמריקה וישראל-- או ערכים-- טינה למה שמייצגות ארצות אלה-- מחטיא את המטרה. ככלל לא מדובר כאן ב 'התנהגות בלתי הולמת' או בשאלה של יחסי ציבור. שתי שנאות אלה לא תודנה כל כך בקלות בטעותן.

בעוד שישנן סיבות 'טריות' לשנאה, חלק מן הגורמים הקושרים יחדיו את האנטישמיות והאנטי-אמריקניות קיימים עוד מן המאה שעברה ומזו שקדמה לה. בכדי להבין זאת טוב יותר, הבה נבחן חמישה גורמים: הטענה שאמריקה והיהודים מייצגים את אותם גורמים, שהיהודים שולטים באמריקה, המניפולציה של שנאה כיתרון פוליטי, הסילוף הסיסטמטי של המדיניות והבעיות המבניות של ארה"ב וישראל כדמוקרטיות המתמודדות מול אויבים דיקטטוריים.

האיום המקביל

ישנן סיבות היסטוריות לאנטי אמריקניות אשר שונות מן הסטריאוטיפים האנטישמיים. לשם הדגמה: אמריקה נתפסת על ידי רבים ממבקריה כאומה לא אינטליגנטית. המבקרים האירופים רואים את שתי הקבוצות כמטריאליסטיות באופן ברוטאלי, אשר חותרות רק להשגת כסף ורווחים. בדומה, שתי הקבוצות תוארו כמובילות המודרניזם הדורסני אשר חותר והורס את דרכי החיים המוכרות והטובות ואת האומות החיות אותן. באופן דומה, שתי האומות הואשמו בניסיון השתלטות על העולם על ידי קונספירציות, השגת שליטה ישירה או כפיה של מערכת ערכים על ידי זיהום תרבותי.

גורמים אלו מוכרים לרוב בהקשר האנטישמי אך נכונים גם בהקשר האנטי-אמריקני. במאה ה 19, הפכה ארה"ב לדוגמא ולסמל הפוליטי הגדול ביותר, ובמאה ה 20 הפכה למעצמה החזקה בתבל. בכל הנוגע להשפעה האידיאולוגית האמריקנית בחו"ל, אמריקה נתפסה במאה ה 19  כמו שהקומוניסטים נתפסו במאה ה 20: אלטרנטיבה לכל מה שקיים.  אמת זו משכה חלק ודחתה אחרים. בתור שכזו, היה זה קל לראות בארה"ב כמקור כל השלילי ואיום לכל הציוויליזציה המערבית אשר באה במטרה למוטט את הסדר הקיים וכאויבת הערכים המסורתיים.

בתור ניסוי מהפכני,  ארה"ב הוותה מודל חדש של מדינה, ללא מונרכיה, אריסטוקרטיה, מסורות חזקות, דת רשמית או מעמדות מוגדרים.  ארה"ב ראתה עצמה כנעלה מעל משטרים אירופים קיימים, והצלחתה, בעיניהם, עלולה לערער את יציבותם. סופרים, פוליטיקאים ואידיאולוגים אירופים רבים, ראו בארה"ב כיצור נלעג שיש לבוז לו.  הדבר נעשה דחוף שבעתיים כאשר גורמים בתוכם הסכימו עם צעדיה ומדיניותה של ארה"ב. למעט שינויים קוסמטיים קלים, אירופה המשיכה לראות עצמה כמשכנה של תרבות, סטנדרטים גבוהים, אידיאולוגיות עקביות, ומצוינות אינטלקטואלית. במקום לבקר את הקפיטליזם האמריקני הדורסני מן החוגים הימניים של המפה, החלה אירופה להשמיע את אותם טיעונים מן הצד השמאלי שלה.

בקצרה, אמריקה כמו היהודים הפכה עבור אויביה לסמל של קפיטליזם ותרבות מודרנית. רוב ההצהרות הקלאסיות של אנטישמיות באו מצד התומכים באנטי-אמריקניות. לדוגמא, האשמה לתאוות בצע וחומריות, קשורה ישירות לשנאת המערכת הסוציאליסטית החדשה שהחליפה את המערכת האריסטוקרטית-עממית ששלטה לפניה.

לפני כשתי מאות, הלין המטייל הצרפתי פארר דו'לאק (PERRIN DU LAC ) כי עבור האמריקנים "נחל זורם, אשר היה להשראה לורגיליוס...חסר כל חשיבות בעיניהם למעט מים נקיים ללא כל ערך". סנגור אירופאי מוביל של ארה"ב, הצרפתי אלכסיס דא'טוקאוילי (ALEXIS DE TOCUEVILLE ), טען כי האמריקנים "רואים את היער הגדול שמקיף אותם רק כאשר הם נמצאים תחת הגרזן".

כמה מאות שנים לאחר מכן, הגיע תורם של הגרמנים. המחזאי קארל גוצטזב (KARLGUTZKOW ) כתב כי "מדהים כמה קל לאמריקנים להפוך רעיונות לכסף". המשורר היינריך היינה (HEINRICH HEINE ), אשר מזכיר לעיתים את קארל מרקס של זמננו, הסביר בהתייחסו ליהודים כי "תועלתניות עולמית היא האמונה האמיתית שלהם והכסף הוא האלוהים הכול יכול". פרידריך רולמן איילרט (FRIEDRICH RULEMANN EYLERT ) דיבר על האמריקנים אשר "משקרים, מרמים ובסופו של דבר תאבי בצע" כמו "התוצאה הטבעית והבלתי נמנעת של הלך הרוח המסחרי...שכמו הגאות, מציפה...[את] החברה האמריקנית. כל חוש מוסרי וכוונה טובה נרמסים במרוץ אחר הכסף".

הביקורת השכיחה על התרבות האמריקנית התבססה ברובה כבר בשנת 1830, הרבה לפני ההפקות ההמוניות, הוליווד או הטלוויזיה. במרכזה הייתה הטענה כי ארה"ב היא התרבות הפופולארית שהתבססה על המכנה המשותף. במקום שהסטנדרטים ייקבעו על ידי האליטות השונות, החברה פנתה להמון עם ערכים נמוכים, נימוסים רעים וראייה חומרנית מטונפת.

לכותבים והוגי דעות רבים באירופה, אמריקה מייצגת את כל מה שהם סולדים בתרבות המודרנית, כל מה שהם פחדו שעתיד לקרות וכל מה שהם פחדו שיקרה למדינה שלהם. במובן מסוים, היהודים ייצגו את האויב מבפנים וארה"ב את האויב מבחוץ מבחינה תרבותית ופוליטית. קיצוניים ושמרנים הביעו דעה זו בדרכים שונות. השמאל הציג את היהודים כקפיטליסטים ואת ארה"ב ככוח הפשיסטי. הימין, מנגד, טען כי היהודים הם מהפכנים מסוכנים וכי ארה"ב מסוכנת כמו האיום הקומוניסטי והסוציאליסטי.

למרות שיש לראות השקפה זו בעירבון מוגבל, הרי שבמדובר בטענות שנשמעו לאורך דורות רבים באירופה עד היום. ניתן למצוא הקבלה בין התנועות האסלאמיות של היום לתנועות ימניות קתוליות כאבא הנרי דאלאסוס (ABBE HENRY DELASSUS ) שסיפרו האמריקניזם והקונספירציה האנטי קתולית עוסק בברית אמריקנית-יהודית אשר נועדה להשמיד את הנצרות ולהשתלט על העולם.

וכך, מלווה התיעוב לאמריקה ולישראל בהתנגדות לשינוי, למודרניות, ומאפיינים נוספים על ידי אנשים בעלי תפיסות פוליטיות שונות, מארצות שונות.

סוף המלחמה הקרה, אשר סימל את סוף הקומוניזם והאיום הסובייטי ואת עלייתה של ארה"ב כמעצמת על יחידה, הוביל לעלייתו המחודשת של האנטי-אמריקניות. חלום הבלהות בן 200 השנה בו אמריקה נותרת כמעצמה השולטת בעולם בדרך הכוח, הערכים והתרבות נראה כמתגשם בפעם הראשונה בהיסטוריה. בראייה זו, הקריאות האחרונות כנגד ארה"ב באופן ישיר או בטוענה כנגד הגלובליזציה אינן מפתיעות כלל וכלל.

אמריקה כחזית יהודית

ככל שמספרם והשפעתם של המהגרים היהודים גדל לקראת סוף המאה ה-19, כך גדלה גם האידיאולוגיה האנטישמית המודרנית באירופה. מייסד התנועה אשר תמכה בגישה זו היה הצרפתי ארתור ד'גובן (ARTHUR DE GOBINEAU ). הוא תיאר את המציאות בכך שהארים מאבדים את השליטה בארה"ב לטובת מהגרים שהיו "בני האדם הנחותים ביותר".

היו רבים אחרים שהאמינו לאמירה זו והתמקדו יותר ויותר ביהודים כבעלי ההשפעה, וכגורם כל יכול בארה"ב. לדוגמא, בצרפת, האשים מנהיג השמרנים צ'ארלס מאורא (CHARELSMAURRAS ) את היהודים במדיניות האמריקנית להטיב עם גרמניה לפני ואחרי מלחה"ע ה-1 ולהתנגד לה עם עליית השלטון הנאצי. זמן קצר לאחר מלחה"ע ה-1 ג'.ל. צ'אסטאננט CHASTANENT) ) הצרפתי, הוציא את  רב המכר "הדוד שיילוק" בו מוצג סיפור המלחמה כקונספירציה של בעלי ההון אמריקנים, אשר הובלו בידי יהודים, לגרור את אמריקה למלחמה על מנת לשעבד את אירופה לחובות.  תיאוריות קונספירציה מעין אלו, ניתן היה למצוא לאורך הספקטרום הפוליטי הצרפתי והייתה להן השפעה רבה על ההלך הפוליטי.

ניתן ציין כי התעמולה הידועה ביותר בנושא הייתה בגרמניה. בשנת 1927, חיבר אוטו בונהרד (OTTO BONHARD) את הספר  "שליטת היהודים בעולם?" שטענה כי אמריקה רצתה לשלוט בעולם כמסווה עבור היהודים. רב מכר נוסף ברפובליקת ויימאר נכתב על ידי אדולף הלפלד (ADOLF HALFELD) אשר העריך כי התכונות של היהודים הועידה אותם לשלוט באמריקה היות והם שותפים לאותם ערכים.

הנחות אילו היו למדיניות הרשמית בתקופת השלטון הנאצי, אך לא נותרו בגרמניה בלבד אלא התפשטו במדינות אירופאיות אחרות כפי שמובע בכתביו של איש הימין הצרפתי רוברט בראסילא (ROBERT BRASILLACH) , "מה שמפריד אותנו מאמריקה הוא הצביעות, הדולרים והיותה מבצר לכוח היהודים בעולם".

רוב הזמן, אמירות כאילו נלחשו ולא נאמרו בקול באירופה אך כיום הן שכיחות ברחבי העולם הערבי ובאיראן. ואכן, החלטתו של אוסאמה בן לאדן לבחור בארה"ב כמטרה לתחילת המהפכה האיסלאמית העולמית אותה תיכנן, הייתה בחלקה עקב הנחתו כי פעולה כזו תצבור יותר פופולאריות מאשר תקיפת משטרים ערביים. גם בזמן תהליך השלום של שנות ה-90' כאשר ארה"ב, באופן ישיר ועקיף, הוותה את מקור המימון העיקרי לסיוע לרשות הפלסטינית, התייחס ביטאונה הרשמי של הרשות לקונגרס האמריקני  בשם "מועצת זקני ציון" אשר הבית הלבן הוא האסיר שלה. המנהיג הדתי הרשמי של הרשות דאז נשא קריאה לאללה "להשמיד את ארה"ב מכיוון שהיא נשלטת על ידי ציונים יהודים", ושר המשפטים של הרשות טען בעבר כי "חמישה ציונים יהודים" מנהלים את המדיניות של ארה"ב במזרח התיכון.

קריאות אלו הן תוצר של שנות ה-90'. בגרסאות הקודמות יותר של תיאוריות קונספירציה כאלו ואחרות, ישראל היא זו שהושוותה לבובה של ארה"ב. ועם זאת, התוצאה הסופית הייתה זהה והסתכמה בהמשך הקו האנטישמי והאנטי-אמריקני. אירוע אופייני לתקופה הזו הוא האירוע בו יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, שר בכנס סטודנטים משנת 1969 שיר בשם "ארה"ב היא ראש הנחש", או באמירה שלו משנת 1986 כי ארה"ב היא "הכוח השולט בניו-קולוניאליזם, אימפריאליזם ובגזענות ואשר משתמש בישראל כחוד החנית של התוכנית האמריקנית לשלוט במזרח התיכון".

אמירות דומות ניתן למצוא בתקשורת הרשמית והרשמית פחות במצרים, סעודיה, סוריה ועד לאחרונה בעיראק. הגרסה החדשה לקונספירציה הישנה, כי ארה"ב והיהודים (או ישראל) הם בסופו של דבר אותו אויב, הזינה את הקונספירציות בנושא המלחמה בעיראק בטענה כי היהודים הם שהורו לאמריקנים כיצד לפעול.   דרוש תחכום ואומץ רב לאינטלקטואל אמריקני להחזיק בדעות מעין אלה.

רעיונות אלו התעלו מעל תיאוריות מינוריות אחרות והתקבלו באירופה ובמזרח התיכון. כל המאמצים או ההצלחות של ארה"ב לפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי לא יצליחו- כפי שמוכיח ניסיון העבר- להתגבר על דמוניזציה זו.

הכפשת המדיניות

טענה רווחת היא כי האיבה כלפי ארה"ב וישראל במקומות רבים בעולם מקורה ב"מדיניות". אך טענה זו מתעלמת מהשאלה באיזה דרך מדיניות זו מוצגת ; אם המוטיבציה, השאיפות, המעשים והמטרות של אותן מדינות מוצגות כהתגלמות הרוע, אזי אין זה פלא שהשנאה כלפיהן גוברת. כאשר הספין שנעשה בהצגת המדיניות אמריקנית הנו, באופן סיסטמטי, מוטה ומבוסס על שקרים, הרי שאין פלא שהקורבן הופך למושמץ.

החלוצה במובן זה של האנטי-אמריקניות הייתה ברית המועצות. בפעם הראשונה בהיסטוריה בראשית שנות ה-20', מדינה ותנועה בינלאומית הוו נותן חסות ממלכתי לאנטי אמריקניות. נעשה שימוש בהצגה מסולפת של המציאות באמצעים מגוונים, בכל מדיה אפשרית.

טענות אלו השפיעו רבות על הגישה של השמאל באירופה ועל האינטלקטואלים של מדינות העולם השלישי. כמובן, ניתן לטעון כי המסקנה, לדוגמא, שארה"ב הנה אימפריאליסטית, תאבת בצע, או אגרסיבית היא תוצר ישיר של הניסיון עם המדיניות האמריקנית ברחבי העולם. יש אמת מסוימת בהנחה זו, אך האנטגוניזם כלפי ארה"ב, ללא ספק, הועמק בעקבות המדיניות והפעולות של ארה"ב כפי שנתפסו על ידי האידיאולוגיות של יריביה. מעגל מעין זה קיים גם כיום.

ניתן  לקחת כדוגמא את התקיפות האמריקניות בעיראק, אשר מוסברות על ידי מתנגדי האמריקנים ברצונה של ארה"ב להשתלט על הדלק במדינה, להרוס את האסלאם, להעביד את המוסלמים וכו', לכן, באופן ברור, התגובה לכך תהיה אנטי אמריקניות. אך אם היעדים יתפרסמו כשונים מאילו, לא תהיה ביקורת אנטי-אמריקנית כבדה כל כך ללא קשר אם ישיגו יעדים אלה את מטרתם או לא. בחינה ביקורתית של המניעים למדיניות אינה יכולה להיעשות על ידי תקשורת אשר אינה חופשית או על ידי מוסדות אידיאולוגים דוגמת אוניברסיטאות.

אותה נקודה נכונה גם לגבי ישראל. אם ממשלות, אינטלקטואלים והמדיה יתעקשו לטעון כי ישראל גזענית, פשיסטית, מבצעת רצח עם, לא מעוניינת בשלום, שמה לה למטרה להרוג פלסטינים, שואפת להשתלט על העולם הערבי וכו', היחס למעשיה של ישראל לא יהיה בבחינת טעות או שימוש מופרז בכוח. ההנחה הא-פריורית על הרשע הישראלי, מונעת מראש כל דיון וניתוח בדבר הקשר בין אמצעים למטרות.

בהקשר זה, ניתן לראות גם  את הטענה כי אנטי-אמריקניות במזרח התיכון היא תוצר של תמיכה אמריקנית בישראל לאורך השנים. בקלות ניתן להוכיח כי טענה זו הייתה עוד הרבה לפני שארה"ב ראתה בישראל את בת-בריתה כמו גם בתקופה בה ארה"ב הפעילה לחצים על ישראל להסכים לדרישות מדינות ערב. תעמולה אנטי-אמריקנית בתקשורת הסורית לדוגמא, הייתה כבר בשנת 59' והייתה חלק מתוכניות הילדים בתקשורת הסורית משנת 62'. בשנת 65', נשלח מברק משגרירות ארה"ב בדמשק בנושא הפוליטיקה הפנימית של סוריה תחת הכותרת: "אם יש לך בעיה,  תאשים את ארה"ב".

בעניין  הישראלי, האבסורד הוא שהתעמולה האנטי-ישראלית (והאנטישמיות) הגדולה ביותר התרחשה דווקא לאחר מאמצי השלום המרחיקי לכת ביותר מצד ישראל, ואשר כללו את הפשרות הגדולות ביותר. העובדה שההצעה הישראלית נדחתה על ידי הפלסטינים אשר פתחו בתגובה במלחמה כנגד ישראל שבמרכזה הפעלת טרור כנגד אזרחים, הייתה צריכה להוות את ההוכחה הניצחת שישראל איינה אומה רשעה. במציאות, קרה בדיוק להיפך. ישראל וארה"ב נתפסות, יותר ויותר, כישות אחת. כרשע קוסמי.

הבסיס לגישה זו היא לא ביקורת פוליטית על המדיניות. לומר כי הסיבה לשנאה נגד ישראל וארה"ב היא המדיניות של אותן מדינות מתעלם מכך שהמדיניות עוותה עוד קודם לכן והוצגה בצורה הגורמת לשנאה אליה.

הפוליטיקה של השנאה

אך מי אחראי לסילוף הזה ומדוע פורחת מגמה זו דווקא עכשיו? האסטרטגיה של מיקוד תשומת הלב כלפי שנאת האחר תמיד הייתה אחת הדרכים הבטוחות לצבור כוח או להישאר בעמדות הכוח. ואכן ישנם במגמה זו, במכוון, אלמנטים פוליטיים רבים.

הטיעון הברור אך הפחות מושמע למגמה זו קשור למשטרים מושחתים. משטרים מדכאים וחסרי יכולת אלו מובילים את בני עמם מטרגדיה אחת לשנייה וזקוקים לתירוץ למצב העגום בו נמצאת אותה מדינה. אותו הדבר גם נכון לתנועות שרוצות להשיג כוח. בדיוק כמו במדינות באירופה, כאשר תנועות קיצוניות השתמשו, בעבר, באנטישמיות למטרות פוליטיות, כך גם מפיצות, כיום,  מדינות במזרח התיכון שנאה כנגד ארה"ב וישראל למטרות אילו.

בבתי הספר, בכלי התקשורת, ומפי פוליטיקאים מצד הממשלה ומצד האופוזיציה כאחד, שומעים אנשים, באופן יומיומי במשך השנים האחרונות, כי ארה"ב וישראל הן מקור הרשע. אז מפתיע שהם מאמינים לכך? אין מקום לשום דעת נגד ובפעמים המועטות שדעה מעין זו נשמעת, היא מוצגת כאמירה של בוגדים מבפנים או כקונספירציה של גורמים זרים.

כפי שהיה באירופה של המאה ה-19, עצם המשיכה לאידיאלים, לתרבות ולמוסדות של ארה"ב למרות או אולי בגלל החסרונות שלהם, מגבירה את הצורך להציגם כלא לגיטימיים. אם ארה"ב תיזום והוביל תהליך הידברות לקראת הסכם שלום בין ישראל ומדינות ערב, בדומה למאמצים שהיו בשנות ה 90', הסיבות להשמיץ את ארה"ב, עבור אלה המבקשים למנוע ממנה כל הצלחה,  רק תתחזקנה מכיוון שעבור מחנה זה, הסכסוך הערבי-ישראלי הוא כלי ניגוח (ואף תירוץ) פוליטי בעל ערך רב. לדוגמא, כאשר ארה"ב מבקשת להפיל משטר דיקטטורי בעיראק ולהחליפו במשטר דמוקרטי, לשליטים הדיקטטורים, או לאילו בעלי שאיפות שכאלו, יהיו סיבות טובות לאמץ את האנטי-אמריקניות.

באירופה ישנה אך הקבלה למצב זה, אך בצורה מעט שונה. מצד אחד, רוחות אנטי אמריקניות מנשבות תמיד באירופה וצברו תאוצה, לאורך ההיסטוריה,  כאשר הכוח הפוליטי או התרבותי האמריקני, הגיע לשיאו. אם ארה"ב רואה בעידן שלאחר המלחמה הקרה את הדיקטטורות במזה"ת וקבוצות טרור, כאיום החדש עמו עליה להתמודד, הרי שעבור אירופים רבים, ארה"ב עצמה, היא האיום החדש עבורם.

מצד שני, כפי שנאמר פעם, שאנטישמיות הנה סוציאליזם של שוטים, דבר המקבל הוכחה יומית במאה ה 21, ישנו דבר נוסף אשר מסביר בצורה הגיונית את האנטי-אמריקניות של ימנו. נפילת הקומוניזם ורבים מהערכים שלוו אותו, הותירה את השמאל המתון הפוליטי והאינטלקטואלי באירופה ללא מטרה. האנטי-אמריקניות יכולה למלא חלל זה.

ישנם כמובן הבדלים גדולים בין ארה"ב לאירופה מבחינת השקפות, גישות, אינטרסים וכד'.  השאלה אינה למה חילוקי דעות אלו קיימים, אלא למה טפחו למימדים של היסטריה ושנאה במקום להישאר כחוסר הסכמה המלווה בהבנה וכבוד הדדי. ישנו ליבוי שנאה והקצנה בסוגיה זו, מצד אלו המפיקים מכך רווח אישי ופוליטי.

מגרש המשחקים המוטה

השמצות פוליטיות הן כלי של המדינות הדיקטטוריות כלפי יריבים דמוקרטיים. או אם לצטט אמירה משפטית: כאשר העובדות לצדך, הלום (השתמש) בהן. כאשר החוק לצדך, הלום (השתמש) בו, אם אף אחד מהם לא לצידך- הלום בשולחן.

לאלו אשר הן העובדות והן החוק לא עומדים לצידם, אנטי-אמריקניות ואנטישמיות משמשות כטקטיקה טובה למלא את טיעוניהם. טקטיקה זו, לא רק שהיא מפנה את תשומת הלב מהבעיות האמיתיות של העם, אלא גם פוטרת את השליטים מלטפל באשמים האמיתיים.

המלחמה בעיראק הנה דוגמא מצוינת לבחון כיצד מתנהל העולם מבחינת מלחמת המידע, דעת האליטות והתנהגות התקשורת. החידוש הגדול ממלחמה זו עבור האמריקנים הוא שדברים אשר היו נכונים תמיד כיון שהוצגו ביחס לישראל, היו נכונים עתה באותה המידה כאשר יוחסו לארה"ב, ופעלו כנגדה.

בעיות אשר יוחסו לחולשתה של ישראל בדעת הקהל הבינלאומית, יוחסו עתה גם לכוח האמריקני הכול-יכול. גישות אשר יוחסו לאנטישמיות, הוקבלו כעת גם לאנטי-אמריקניות. חלק גדול מהתקשורת באירופה ובמזרח התיכון, ולפעמים גם מצד התקשורת האמריקאית, מסקרות את ישראל.

התגלו בעיות עמוקות וסיסטמיות בדך תפקודן של ממשלות, כלי תקשורת, ואינטלקטואלים,  בהתמודדות עם מתקפה כנגד מדינה דמוקרטית המגנה על עצמה. בהקשר זה, יש לבחון את המקרים הבאים:

מדינה דמוקרטית הנלחמת כנגד דיקטטורה אינה זוכה הכרה מצד דעת הקהל הבינלאומית ואף יכולה להפסיד לחלוטין בזירה זו. הדעה הרווחת בקרב אינטלקטואלים באקדמיה, הדומיננטיים גם בתקשורת, ובקרב מובילי דעת קהל היא שדמוקרטיות משקרות באותה מידה כמו דיקטטורות. ושכל ה"אמיתות" שוות.

כאשר דיקטטורה מאלצת את האליטות והתקשורת שלה ללכת בתלם עם דעת הממשלה, היא נשמעת פופולארית בעולם הרחב. אם כל העיראקים והפלסטינים אומרים אותו דבר, אז לא ייתכן שהם משקרים. בניגוד לכך, כאשר בדמוקרטיה נשמעים קולות בדבר החסרונות שבמדיניות הממשלתית, הרי שביכולתם לערער את יציבותה. זהו סוג טענה של "העם" אל מול "הממשלה". ניתן לשער איזו דעה יעדיפו מובילי דעת הקהל, וכך גוברים קולות התמיכה בדיקטטורות.

נוסף על כך, מכיוון שאף מידע ביקורתי  אינו מתפרסם בדיקטטורות, הדרך היחידה שהעולם יכול לגלות על פשעים היא על ידי הכרזות של אויביה. וכל המידע הזה, ללא קשר עד כמה הוא מהימן, החל מן המידע על תמיכתו של ערפאת בטרור ושאיפותיו להשגת נשק להשמדה המונית של סדאם חוסיין, יזכה ליחס מזלזל עקב סווגו כמידע "מטעם".

"הניטראליים" בקרב מובילי דעת קהל בתקשורת, באקדמיה ובמקומות אחרים, רואים במונח "פטריוטיות" כמזוהה עם גישות ימניות ומחליפים את הפרשנות למונח זה עם הגישות שמנגד. לבקר, להטיל ספק, או להשמיץ את המדיניות של המדינה שלך נחשב כאמיץ מבחינה פוליטית ומוסרית. "למה שנניח כי ארה"ב אומרת את האמת? בוא ניתן משקל שווה לגרסה של סאדם".

כתוצאה מכך, אם מדינה דמוקרטית טועה, למשל התקפה של ישראל או ארה"ב אשר במהלכה נהרגים אזרחים, הרי שהיא מוקעת כפושעת מלחמה. אך אם היריבים שלהם מענים אנשים עד מוות, עוסקים בטרור, ועוד כהנה וכהנה, הרי שהתגובה הרגילה בדרך כלל היא "איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שאכן כך היה?".

בכל מצב, מדינות דמוקרטיות אמורות לעמוד בסטנדרטיים מוסריים גבוהים יותר. הן משלמות על כל שגיאה ושגיאה. דיקטטורות, לעומת זאת, נהנות מהספק או אפילו מסליחה מוחלטת עקב גישה גזענית של ציפיות נמוכות מהן, לכתחילה.

הבה ונבחן מספר הקבלות:

  • ארה"ב וישראל מונהגות שתיהן על ידי מנהיגים לא פופולאריים, אשר ניתן להטיח כלפיהם כל סוג של ביקורת.
  • הצופה מן הצד, בשני המקרים, מפקפק בממשיות האיום עמו הן מתמודדות ולכן פעולות הגנתיות מצידן מתפרשות כלא הכרחיות וכתוקפניות.
  • האויבים שלהן נמדדים בכלי מידה סלחניים, גם אם מנהיגים מסוימים נמדדים בקשיחות, הרי שבסופו של דבר, הם זוכים ליחס סלחני למעשיהם—שלא כמו מעשיהם של ארה"ב וישראל הזוכים לזלזול ובוז—עקב מה שנראה כסימפטיה כלפי העמים שלהם. ברם, אותם מנהיגים ממש, הם שמרוששים ומסכנים את בני עמם.
  • ההגזמה בנוגע לצבא האמריקאי, הבריטי או הישראלי גובלת בשקרים אשר נופלים על אוזניים כרויות (גם אם בתום לב) ואנשים אשר לא יהססו להאמין לכל דבר שישמעו.
  • העובדה שאף אויב של ארה"ב וישראל לא ניצח אותן, נחשבת כהוכחה לבריונות של שתי המדינות. חוסר האיזון בקורבנות בין שני הצדדים מוצג כסימן לחולשת הצד המפסיד  ולהיותו הקורבן.
  • בעולם הערבי, המפסידים הם בו זמנית הקורבן והגיבור אשר טוענים לניצחון עד להתמוטטותם המוחלטת.
  • באירופה, רבים טועים לחשוב כי אם ישנאו את ארה"ב וישראל, הערבים יאהבו אותם, יעשו עימם עסקים ולא יהרגו אותם.

במלחמת המידע בלתי אפשרי לנצח לא בגלל חוסר יכולת בסיסית אלא מכיוון שמדינות ערב וממשלות רבות באירופה, כל התקשורת הערבית ורוב זו האירופית, וכן רוב האליטות האינטלקטואליות, לא ייתנו הזדמנות הוגנת לנסות ולהשיג ניצחון מעין זה. כל אלו יצהירו כי כוונותיך רעות, יטענו כי מנהיגיך לא ישרים, יטילו ספק בהצלחת תכניותיך ובהצלחת מאמציך. נותר רק להמתין ולראות אם להתגברות הטרור באירופה, תהיה השפעה על מגמה זו.

הדבר החשוב ביותר הוא שההיסטוריה לא מעוצבת על ידי מלחמות מילים אלא בשדה הקרב ובהצגת הישגים חומריים בו. צבא השקר אינו נכנע אך הוא בנסיגה מתמדת.

כבר בימים הראשונים של השליטה האמריקנית בעיראק לאחר המלחמה, החלה ארה"ב לעמוד בפני ביקורת דומה לזו שישראל ספגה במשך שנים, מה שהוכיח כי לא צריכים להיות אשמים כדי להיות מואשמים. ניתן לבחון שני מקרים, בהקשר זה, כאשר בראשון כוחות אמריקנים הותקפו על ידי כוחותיו של סדאם. בזמן הלחימה התפוצץ בטעות מצבור נשק עיראקי, אשר נתפס על ידי ארה"ב וכתוצאה מכך, נהרגו שישה עוברי אורח. כתוצאה מהאירוע התחילו מהומות שקראו "לא לסאדם", "לא לבוש" ו"כן לאיסלאם". מקומיים זרקו אבנים על חיילים אמריקנים בזמן שניסו להוציא את הפצועים מהאירוע לבית חולים צבאי.

שבועיים לאחר מכן, חיילים אמריקנים הרגו ופצעו מספר עיראקים לאחר שחמוש ירה לעברם מתוך קהל מפגינים בעד סאדם בעיירה פאלוג'ה. ייתכן כי מספר אנשים ירו ירויות באוויר. קצין אמריקני בכיר אמר לאחר מכן "היו הרבה אנשים חמושים והרבה אנשים שזרקו אבנים. כיצד יכול  חייל אמריקני להבדיל בין אבן ורימון?"

על המחבר
פרופסור בארי רובין הינו ראש מכון גלוריה לחקר המזרח התיכון ויחסים בינלאומיים, עורך מגזין Middle East Review of International Affairs (MERIA) , ועורךCovenant . מבין ספריו הרבים פרסם את Assimilation and its Discontents (1995) , וביחד עם גודית' קולפ רובין את Hating America: A History (2004) , ואתThe Truth About Syria (2007) .

© Covenant - Global Jewish Magazine 2007

Durrand Echeverria, Mirage in the West: A History of the French Image of American. Society to 1815, (Princeton: Princeton University Press, 1957), p. 252, and Antonello Gerbi, The Dispute of the New World: The History of a Polemic, 1750-1900, (trans. Jeremy Moyle. University of Pittsburgh Press, 1973), p. 342.

Alexis De Tocqueville, Democracy in America, vol. 2, pp. 72-74.

J.W. Schulte Nordholt, "Anti-Americanism in European Culture: Its Early Manifestations," in R. Kroes and M. van Rossem, eds, Anti-Americanism in Europe, (Amsterdam, Free University Press), 1986) p. 9.

Wolfang Wagner, "The Europeans' Image of America," in Karl Kaiser and Hans- Peter Schwarz, eds. America and Western Europe, (Lexington, MA, Lexington Books 1979), p. 24.

G.T. Hollyday, Anti-Americanism in the German Novel, 1841-1861, (Berne, Peter Lang, 1977), p. 27.

G.T. Hollyday, Anti-Americanism in the German Novel, 1841-1861, (Berne, Peter Lang, 1977), p. 27.

Ibid, pp. 97-8.

Robert Brasillach, Journal d'un homme occupe* (Paris, 1955), p. 438, 445.

Robert J. Lieber, "The Neoconservative-Conspiracy Theory: Pure Myth," Chronicle of Higher Education, May 2, 2003.

AP, April 16, 2003.

AP, April 16, 2003.

 


Covenant - Global Jewish Magazine
Interdisciplinary Center (IDC) Herzliya - P.O. Box 167, Herzliya, 46150, Israel
Email: covenant@idc.ac.il - Phone: + 972-9-960-2736 - Fax: + 972-9-952-7236
© 2007 All rights reserved